"בלי שבת, אין ארץ ישראל": ביאליק במבט חילוני על המחלוקת ההיסטורית שמעצבת אותנו עד היום

"בלי שבת, אין ארץ ישראל, ואין תרבות ישראל. השבת היא היא התרבות..." – במילים חריפות אלו, זעק חיים נחמן ביאליק, גדול משוררינו, על חילול השבת במושבות הראשונות בארץ ישראל. אך האם הייתה זו רק גערה נוסטלגית על עולם שהולך ונעלם, או שמא טמונה בזעקתו תובנה עמוקה הרלוונטית גם לחיינו, חילונים שומרי שבת, במדינת ישראל של היום?

ביאליק, איש ההשכלה והציונות, נחשב לחילוני.  ובכל זאת, הוא ראה בשבת נכס תרבותי ורוחני יקר מפז, יסוד זהותי שלא ניתן לוותר עליו בעיקר בבניין הארץ מחדש.  כאשר שמע על חילולי השבת במושבות, במיוחד במושבה גדרה, הוא לא חסך במילים קשות: הוא כינה זאת "בגידה ומעילה בעם ישראל".

^{חיים נחמן ביאליק מביט בעצב. תמונה: ויקיפדיה.}

כדי להבין את עומק זעקתו של ביאליק,  ואת הגילוי ההיסטורי החדש ששופך עליה אור, צריך לחזור אחורה בזמן, אל ראשית ימי הציונות.  המפעל הציוני קם במידה רבה בזכות תרומותיהם של יהודים נאמנים לתורה ולמצוות, בתפוצות. כספים אלו, שנתרמו במאמץ גדול מצד התורמים, ולעיתים קרובות על אף מצוקה כלכלית קשה שלהם, נועדו לבניית ארץ ישראל – אך לא סתם ארץ ישראל, אלא ארץ שתשמור על צביונה היהודי, ובראש ובראשונה על השבת.

כאן טמון הגילוי ההיסטורי המרעיש: מחקר חדש חושף כי ביאליק לא זעק בחלל ריק. זעקתו נטועה עמוק בתוך ויכוח היסטורי נוקב שהתרחש באותה תקופה, ויכוח שהשפיע באופן ישיר על מימון המפעל הציוני ועל ציפיות התורמים.

ביאליק עצמו מצטט את התנאי הזה, כפי שהוא הבין אותו: 

"עם ישראל ברוב מניינו ובנינו - זה שעל אדמתו אתם יושבים, ובכספו אתם יושבים, ובכספו אתם נתמכים, נתן את ידו לבנין הארץ, על דעת כך שתשמר השבת בשלמותה, ועל דעת כך שולחתם הנה."

הוא שואל בכאב את חלוצי גדרה:

"הטוב, נכון הדבר, כי תמעלו מעל בשליחותכם?".  

בעיני ביאליק, החלוצים במושבות היו מעין "שליחים" של העם היהודי, והם מעלו בשליחות כאשר לא שמרו על השבת. 

אך כעת, אנו מגלים כי תחושת הבגידה של ביאליק לא הייתה רק תחושה סובייקטיבית. היא התבססה על מציאות היסטורית קונקרטית – ציפיותיהם הברורות של התורמים שמימנו את המפעל הציוני.

כדי להבין את הרקע הרעיוני למחלוקת זו, ואת עוצמת הגילוי ההיסטורי החדש,  חיוני להיזכר בוויכוח בין שני אישים חשובים מאותה תקופה: הנצי"ב מוולוז'ין, ראש הישיבה שבה למד ביאליק, והרב שמואל מוהליבר, ממייסדי תנועת המזרחי, הציונות הדתית. עיון בחלופת אגרות היסטורית בין הרב מוהליבר לבין הנצי"ב, שופך אור דרמטי על מכתבו של ביאליק, ומעניק לו הקשר היסטורי עשיר ומשמעותי שלא היה ידוע עד כה.

^{הרב שמואל מוהליבר. תמונה: ויקיפדיה}

מכתבו של הנצי"ב, ראש ישיבת וואלז'ין שבה למד ח"נ ביאליק:

 בספר הזיכרון "ספר שמואל - ספר זיכרון להרב שמואל מוהליבר" מובאת חלופת מכתבים בין הרב מוהליבר לבין הנצי"ב בו הרב מוהליבר מנסה לשכנע את הנצי"ב שהקולוניאלים (החלוצים הציוניים) אינם מחללי שבת ואינם עוזבי התורה. הנצי"ב כותב שאיננו רוצים לתת כספים לבנין הארץ של עוזבי תורה שנבנה על יסודות של עזיבת התורה. באגרות הרב שמואל מוהליבר שמובאות בספר הזיכרון הנ"ל, נראה שהוא מנסה לשכנע את הנציב מוולוז'ין. נראה שהנצי"ב בטא עמדה לפי אינו מוכן שכספי תרומות של יהודים שומרי מסורת ישמשו למימון מפעל שאינו נאמן לערכי היהדות, ובפרט לשמירת השבת.  

לעומתו, הרב מוהליבר ניסה לשכנע את הנצי"ב כי לא כל החלוצים עוזבים את התורה, ואף אם יש בגדרה עשרה חוטאים אין לעזוב את כל המפעל הציוני בגללם, ויש לקוות שאף הם יחזרו למוטב. אך נראה שהנצי"ב נותר איתן בעמדתו. 

כך כותב הרב שמואל מוהליבר באגרת שהובאה בספר שיצא לזכרו:

"...והנה השי"ת אמר לאברהם אבינו 'לא אשחית בעבור העשרה' אעפ"י שכל המדינה היו רעים וחטאים למאד, כש"כ שאין לנו להשחית חלילה את כלל היישוב אשר כמעט כולם צדיקים היינו אנשי פתח תקוה, ויסוד המעלה, שהם כמה מאות נפשות, בשביל עשרה חוטאים שנמצאו בגדרה, ומה גם כי נקוה לה' כי במשך הזמן יתוקנו גם הם, וכמ"ש חז"ל 'יתמו חטאים כתיב'. ואיך עלה על דעת כת"ר (-כבוד תורתו, הכוונה לנצי"ב) להסתפק בדבר שאולי נקבל שכר על הפרישה..."

מדברי הרב מוהליבר נראה שהנצי"ב התלבט בנוגע לכל המפעל הציוני - בגלל חששו מתופעת החילון שהתרחשה בגדרה.

זהו רקע היסטורי מדהים שמאיר כעת באור חדש את מכתבו של ביאליק.  ניתן להניח במידה רבה של סבירות, שביאליק, כמי שגדל בישיבת וולוז'ין, היה מודע היטב לויכוח הזה בין הנצי"ב לרב מוהליבר.  

כעת אנו מבינים כי זעקתו של ביאליק לא צמחה רק מתוך תחושה אישית, אלא מתוך מודעות עמוקה לויכוח הציבורי הסוער שהתרחש סביב מימון הציונות, ומתוך הבנה כי היהודים שמסרו מפיתם ולחמם לבנין הארץ, אכן ציפו מהחלוצים לשמירה על היהדות ובאופן מיוחד לשמירה על השבת.  

נראה שביאליק, למרות היותו ציוני לא-דתי, הזדהה יותר עם עמדתו העקרונית של הנצי"ב בסוגיית השבת. הוא הבין את החשש הכבד שאחז ביהודים שומרי המסורת בתפוצות: האם המפעל הציוני החדש ינתק את עצמו לחלוטין מהשורשים היהודיים העמוקים? האם ארץ ישראל החדשה תהיה ארץ יהודית במובן התרבותי והרוחני, או רק מדינה עבור יהודים?

מעניין לשמוע גם את קולו של ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה החלוצית, שהיה רחוק מאוד מעולם הערכים של הנצי"ב.  גם כצנלסון, מתוך עמדה חילונית לחלוטין, תיאר בכנות את הפער בין החזון הציוני הנשגב לבין המציאות המורכבת והלא-אידיאלית בשטח.  הוא תיאר את התלות בתרומות, את הקשיים הכלכליים, ואת הביקורת שנמתחה על החלוצים מצד הציבור הדתי בנוגע לשמירת המצוות.

מתברר שהזעקה של ביאליק היתה במקומה. אכן, מפעל הציונות נרכש בדמעותיו ובדמו של היהודי שומר השבת. בדמו ובדמיו. כך כותב, אמנם מתוך ראייה שלילית, ברל כצנלסון:
"בין החלום הגדול של חיבת-ציון, בעת היבקע אורה, לבין המעשים הפעוטים של נושאיה ה"חובבים" אין כל התאם. באופק הרחוק – חזון קוממיות ישראל, יציאת מצרים חדשה, יהודים בני-חורין עובדים אדמתם ושרויים בנחת, מַכּבּים חדשים, "בית עליון למדעים"; ומקרוב – תקוות נובלות, קערות עלובות לאוסף פרוטות שעל הזכות להעמידן בבית-הכנסת צריך להשתדל אצל גבאים ולהתרצות אל רבנים, מחלוקת בעניני שמיטה, קטרוגים על ה"קולוניסטים" שאינם נאמנים על שמירת המצוות, חנופה לגבירים, פחד מפני תקיפים, השתעבדות לפקידיו של הנדיב, וקריאות אזהרה לעניים: "אל תעפילו". חלום הגאולה נאה הוא, אלא שהעניוּת מנוַלתו".
וכאן, כך מספר ברל על הגעתו לפתח תקווה מיפו:
"– – ויצאתי בּלי אמוּנה לדרך, לפתח תקוה. הכּל דיבּרוּ על לבּנוּ לא לעשׂוֹת זאת. אין זה מן הדברים הנעימים לבוֹא למוֹשבה בּיוֹם-השבּת, וּביחוּד לפתח תקוה הנוֹדעת. הוּזהרנו איפוֹא, על הרוֹשם הרע שיעשׂה מעשׂנוּ".

^{ברל כצנלסון מהרהר בעניין השבת. תמונה: ויקיפדיה}

כצנלסון מתאר בדבריו אלה את המודעות שהיתה לו ל"רושם הרע" שעלול להיגרם מחילול שבת במושבה שהייתה ידועה בשמירתה. עדותו של כצנלסון מלמדת שהמתח סביב סוגיית השבת לא היה רק ויכוח תיאולוגי בין דתיים לחילונים, אלא נושא מעשי שנגע לזהות ולצביון של המפעל הציוני כולו, ובעיקר – לסוגיית המעילה באמון העם היהודי שמסר נפשו על יישוב הארץ, ואפשר אותה, כפי שמתברר כעת מתוך חלופת האגרות בין הנצי"ב לרב מוהליבר.

רלוונטיות לימינו – חילונים שומרי שבת:

ומה כל זה אומר לנו, חילונים שומרי שבת, בשנת 2025?

האם המחלוקת ההיסטורית הזו, והגילוי החדש סביבה, רלוונטית לחיינו? אנחנו חושבים שכן. מאוד. אנו, כחילונים שומרי שבת, בשמירת שבת כערך חברתי, מתוך הזדהות ואהבה, ומתוך בחירה אישית.  אנו מוצאים בשבת ערך זהותי, הכרתי, תרבותי, רוחני וחברתי עמוק.  אנו מבינים את חשיבות השבת כיום של היהדות שמבטא הכרה שלנו בבורא העולם, אמונה בו, הכרה בכך שהעולם נברא לשם תכלית ומשמעות, ואמונה שלימה העולם יגיע לשלימות. אנחנו יודעים שיש בשבת, מנוחה, התבוננות, חיבור למשפחה ולקהילה, וחיבור לשורשים היהודיים שלנו. אולי דווקא מתוך עמדתנו החילונית, אנו יכולים להעריך מחדש את זעקתו של ביאליק, כעת לאור הגילוי ההיסטורי החדש.  הוא לא דיבר מתוך פחדנות או קיבעון דתי, אלא מתוך דאגה כנה לעתיד התרבות היהודית בארץ ישראל, ומתוך הבנה כי תנאי המימון של המפעל הציוני הוטל על ידי תורמים נאמנים לתורה, שתרמו מתוך הכרתם היהודית וזהותם היהודית, ושציפו לשמירה על השבת. הוא חש שאיבוד השבת הוא איבוד חלק מהותי מזהותנו, ובכך הפרה של ההסכם ההיסטורי בין התורמים למייסדי היישוב החדש.

במובן מסוים, אנו, חילונים שומרי שבת, ממשיכים את הוויכוח ההיסטורי הזה.  אנו מראים שאפשר להיות מודרניים וחילונים, ועדיין למצוא ערך עמוק בשמירת השבת.  אנו מוכיחים ששבת, ומצוות היהדות בכלל, אינם נחלתם הבלעדית של דתיים, אלא נכס ששייך לכלל העם היהודי.  ובעיקר – אנו מחזירים את השבת למרכז השיח הציוני, כפי שרצה ביאליק וכפי שדרשו היהודים בדור בניין הארץ.

ייתכן שאם מייסדי המדינה היו נאמנים יותר לציפיות של תורמיהם בנוגע לשמירת השבת, מדינת ישראל הייתה נראית היום אחרת. קשה לדעת בדיוק איך, אבל אפשר להניח שהזהות היהודית של המדינה הייתה מודגשת יותר, עם דגש גדול יותר על ערכים יהודיים במרחב הציבורי. אולי גם היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות המסורתית היו חזקים יותר, תוך כיבוד ההסכם ההיסטורי הראשוני סביב מימון הציונות ושמירת השבת.

אבל גם במציאות של היום, מדינת ישראל החילונית, יש לנו, חילונים שומרי שבת, תפקיד חשוב.  אנחנו יכולים להחיות מחדש את ערך השבת, להראות את יופייה ועומקה, ולהפוך אותה לחלק חי ומשמעותי מהתרבות הישראלית העכשווית. אולי בכך, אנו מגשימים חלק מחזונו של ביאליק, ומוכיחים כי גם כיום יש מקום לדיון מעמיק על השבת כמרכיב זהותי מרכזי במדינת ישראל, דיון אשר שורשיו נעוצים במחלוקת ההיסטורית הנוקבת של ראשית הציונות, כפי שמתגלה כעת במלוא עוצמתה.

זעקתו של ביאליק "בלי שבת, אין ארץ ישראל" מהדהדת ביתר שאת לאור הגילוי ההיסטורי החדש. עבורנו, חילונים שומרי שבת, היא מהווה תזכורת לחשיבות השבת כנכס תרבותי וזהותי, ולכוחה לחבר אותנו לשורשים ההיסטוריים שלנו, תוך הבנה מעמיקה יותר של המחלוקת ההיסטורית שעיצבה את הציונות. הבחירה שלנו לשמור שבת היא לא רק עניין אישי, אלא גם אמירה חברתית ותרבותית:  אנחנו בוחרים בשבת, כי אנחנו מאמינים שיש לה מקום מרכזי בזהותנו היהודית-ישראלית, ובבניית חברה טובה ומשמעותית יותר לכולנו, תוך התייחסות רצינית לשורשי המחלוקת ההיסטורית, ולצורך בדיון מעמיק על זהותה היהודית של מדינת ישראל.