שומרת שבת מאז המלחמה...
מאז המלחמה
ויתרתי על קצב חיים מטורף בסופשים
של טיולים מסיבות נסיעות
לקחתי על עצמי להתחבר לשורש היהודי שלי ולמצוותיו
בלי לעשן
בלי לנסוע
בלי לכתוב, בלי לצייר
בלי להסתכל בטלפון
בלי להדליק מנורה.
משתדלת ללכת לשמוע בבית הכנסת פרשה
לומדת תניא פעם בשבוע
ולצד כל התמלאות יש תחושת ריקנות
תחושה שאני מבודדת את עצמי
ולפעמים אני מסיימת את השבת בתחושה של עצבות על הבדידות
התרחקתי מכל החברות והחברים שלא שומרים
יש לי קומץ קטן מאוד אנשים שאני יכולה לבלות איתם את השבת
אני מטבעי אדם מאוד שמח
מלאת חיים
והעצירה הזו לכבוד שבת
לפעמים מרגישה לי שזה מרחיק אותי מעצמי ועצמותי
ומתעוררת בי השאלה
האם באמת השם רוצה אותי שומרת שבת
או שעלי לחפש דרך אחרת להתקרב אליו
שלא תשאיר אותי מחוץ למעגל חברתי שמונע ממני בן זוג שותף לחיים
משתפת אתכם כאן
מניחה שאני לא הראשונה שחווה את התחושות האלה
ואולי תבוא מכם הישועה
אני מגבילה את החיים שלי
ואת מי שאני מוכנה להכניס לחיי
איך מתמודדים אם התחושות האלה
שבוע טוב חברות וחברים
- הכותבת חברה בקבוצת הפייסבוק @הקבוצה של חילונים שומרי שבת - מוזמנים גם אתם להצטרף לקבוצה :)